פסק-דין בתיק ת"ק 009519/03

1.         התובעים רכשו כרטיסי טיסה אצל התובעת בקו תל- אביב -וינה - קופנהגן וכן לכיוון חזרה בקו אוסלו-וינה-תל- אביב. התובעים, שהיו מטופלים בתינוקת בת שלושה חודשים, ביררו מראש האם ניתן יהיה להעמיס את עגלת התינוקות לתא הנוסעים. פקידה מטעם הנתבעת הבטיחה להם כי העגלה תונח ליד דלת הכניסה למטוס. הטיסה יצאה לדרכה ביום 14.8.2003. בפתח המטוס נאמר להם על ידי הדיילת להשאיר את עגלת בתם התינוקת בכניסה למטוס. בפועל הועמסה העגלה יחד עם המטען הרגיל לתא המטען בבטן המטוס. המראת המטוס התאחרה. עם נחיתת המטוס בוינה לא נמצאה העגלה והתובעים כמעט והחמיצו את טיסת ההמשך לקופנהגן עקב האיחור בנחיתה בוינה. הובטח לתובעים כי העגלה תגיע לקופנהגן בטיסת ההמשך. הדיילת במטוס לקופנהגן נהגה כלפיהם בקרירות וגערה בהם על שכמעט ואיחרו לטיסה. לאחר הנחיתה בקופנהגן התברר כי העגלה לא הגיעה כמובטח. התובעים נאלצו להחזיק את בתם בת שלושת החודשים על ידיהם. בינתיים הושאלה להם עגלה ישנה ולא נוחה עד שתימצא עגלתם. בעגלה שאבדה היה גם מעיל ולפיכך התובעת מס' 2 נאלצה לרכוש מעיל חלופי. לאחר ארבעה ימים, ביום 18.8.2003 הודע לתובעים כי העגלה נמצאה אך התברר בסופו של דבר כי אין המדובר בעגלתם של התובעים. בסופו של דבר נמצאה העגלה רק ביום 20.8.2003, שישה ימים לאחר שאבדה וזמן קצר לפני הטיסה חזרה לישראל. אלא שהעגלה הוחזרה כשהיא רטובה מגשם וראשה עקום. בטיסה חזרה סירבה דיילת הקרקע לאפשר את העלאת העגלה למטוס ועמדה על כך שתועמס בתא המטען, מה שגרם למשקל יתר בכבודת התובעים, שנדרשו לשלם תוספת תשלום בגין משקל היתר. בנוסף, התובעים נאלצו להשאיר במוקד שמירת חפצים באוסלו חבילה (מושב לתינוק) בעלות של 50 כתר, כדי להימנע מתשלום משקל ייתר בגין החבילה. בהגיעם לארץ נאמר לתובעים על ידי נציגי הנתבעת למסור את העגלה לתיקון בחנות צנטנר בקניון איילון. התובעים ביקשו לאפשר לקרובי משפחתם להביא עימם את החבילה לארץ בלא שיחוייבו בגין משקל ייתר, אך הבקשה סורבה. מנכ"ל סניף ישראל של הנתבעת הודיע ביום 31.8.2003 כי הנתבעת תסכים להעביר לישראל את החבילה מאוסלו תמורת ויתור של התובעים על כל דרישות נוספות. בסופו של דבר נשלחה החבילה בדואר על ידי קרובי משפחה של התובעים בעלות של 100 דולר. התובע מס' 1 העיד כי מנכ"ל סניף ישראל של הנתבעת אסר עליו למסור את העגלה לתיקון בחנות צנטנר אלא אם התובעים יחתמו על כתב ויתור.

2.         התובעים דורשים פיצוי כדלקמן: 5,728 ש"ח, מחיר כרטיסי הטיסה, כפיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם ולחלופין, כרטיסי טיסה לדנמרק ונורוגיה עבור התובעים ובתם;  700 ש"ח בגין המעיל שאבד; 34 ש"ח עבור שמירת החבילה באוסלו; 136 ש"ח כפיצוי בגין נסיעתו של קרוב משפחה לאסוף את החבילה ממוקד השמירה; 440 ש"ח בגין עלות משלוח החבילה לארץ; 269 ש"ח בגין עלות תיקון העגלה.

3.         הנתבעת טוענת כי על פי נוהלי הבטיחות, אין מעלים את עגלות התינוקות ביחד עם הנוסעים, אלא מעמיסים אותן אל בטן המטוס. הנתבעת טוענת כי התובעים היו יכולים להעלות עימם את המעיל ולא היו צריכים להשאירו בעגלה, ולפיכך בכל מקרה, אין להטיל אחריות על הנתבעת בגין אובדן המעיל. העמסת המטען לבטן המטוס לא נעשתה על ידי עובדי הנתבעת אלא על ידי עובדי נמל התעופה. הנתבעת סיפקה לתובעים עגלה חלופית בקופנהגן. בטעות נשלחה אליהם כעבור זמן עגלה אחרת שאינה שייכת להם, ולאחר זמן נשלחה אליהם העגלה הנכונה. הנתבעת טוענת כי אין היא נושאת באחריות בגין האיחור במסירת העגלה משום שלפי ס' 20 לאמנת וורשה היא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת נזק, וכי גם אם נגרם נזק, הרי שאחריותה מוגבלת לסכום של 22 דולר בגין כל ק"ג כבודה שאבדה. במקרה דנן לא נגרם אובדן מלא, משום שהעגלה נמצאה בסופו של דבר. התובעים הוזמנו לתקן את הנזק לעגלה בחנות צנטנר, אך לא עשו כן. הנתבעת טוענת כי מדובר בנסיון לסחוט ממנה כספים שלא כדין. 

4.         התרשמתי מעדותם של התובעים כי אכן נגרמה להם עוגמת נפש רבה בשל צירוף התקלות החוזרות ונשנות בכל מהלך הענינים: ההבטחה להעלאת העגלה למטוס, שלא מולאה, הנזיפה שננזפו על לא עוול בכפם בהגיעם באיחור לטיסת ההמשך מווינה, אובדן העגלה, אובדן המעיל שהיה מונח בעגלה, מתן עגלה חלופית לקוייה, משלוח עגלה אחרת בטעות, הגעת העגלה יום אחד בלבד לפני הטיסה חזרה לארץ כשהיא רטובה ולקוייה ולבסוף, היחס הבלתי נאות לו זכו ממנכ"ל סניף ישראל של הנתבעת שמשתקף גם בכתב ההגנה בו הואשמו בלא פחות מאשר נסיון לסחוט כספים מהנתבעת. אינני סבור כי ראוי היה מצידה של הנתבעת להקל ראש בעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים ולבסוף להאשימם בסחטנות. מכתבם של התובעים לנתבעת מיום 31.8.2003 היה מכתב שנוסח בלשון מנומסת, ובקשתם היחידה היתה לאפשר לקרובי משפחתם להעביר לישראל את החבילה שנותרה באוסלו יחד עם שאר מטענם האישי, בלא שיידרשו לשלם תוספת בגין עודף משקל (נספח ז' לתביעה). מכתב זה נענה במכתבו של מנכ"ל סניף ישראל של הנתבעת, מיום 31.8.2003, שהאשים את התובעים בהעלאת דרישות גוברות והולכות ודרש מהם חתימה על כתב ויתור כתנאי להעברת החבילה מאוסלו ללא תשלום. המנכ"ל מצא לנכון להוסיף בשולי המכתב כי "בהעדר מכתב ויתור מצידך, הנך רשאי לפנות לערכאות משפטיות, כפי שציינת". אין להתפלא כי לאחר תשובה מעין זו, בחרו התובעים להגיש תביעה לבית משפט זה.

5.         ההסדר בדבר פיצוי נוסעים בגין נזקים שנגרמו להם במהלך טיסות במטוסים, מצוי באמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנעשתה בורשה בשנת 1929, אשר מכונה "אמנת ורשה".

6.         חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 מאמץ את אמנת ורשה אל המשפט הישראלי. סעיף 10 לחוק הנ"ל קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על-פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

7.         על-פי סעיף 19 לאמנת ורשה, המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של כבודה. סעיף 22 (2) לאמנת ורשה קובע כי אחריותו של המוביל בגין הובלת כבודה תהא מוגבלת לסכום כספי מסוים.

8.         על-פי צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט- 1978, עומד גובה הפיצוי בגין כל 1 ק"ג כבודה, על סך של 17 זכויות משיכה מיוחדות, וזאת במקום הסכום הנקוב באמנה. שוויין של 17 זכויות משיכה מיוחדות  הינו 22 דולר ארה"ב. העגלה שקלה 10 ק"ג, כך שהפיצוי המקסימלי לו זכאים התובעים עקב איחור בהגעת המזוודה, עומד על סך בש"ח השווה ל-220 דולר ארה"ב. אמנת וורשה כשלעצמה אינה מגדירה מהו נזק, אך נראה כי עוגמת נפש מהווה נזק בר פיצוי (ראה למשל ע"א 20/83 סלומון דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים   פ"ד לח(3), 785 ,עמ' 801-802, שם נקבע בהקשר של חבלה גופנית לפי ס' 17 לאמנה, כי זו כוללת גם נזק נפשי גם אם לא נתלווה אליו נזק פיסי כלשהו. ראה גם ס' 1 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המגדיר נזק כ- "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה"). במקרה שבפניי הוכיחו התובעים כי נגרמה להם עוגמת נפש של ממש בשל אובדן העגלה ואיתורה רק מקץ שישה ימים, לקראת חזרתם ארצה, לא לפני שנמסרה להם בטעות עגלה אחרת, וכאשר הוחזרה להם לבסוף עגלתם, היא היתה ספוגה במי גשם והגגון שלה לקוי. מדובר בעגלת תינוקות שנועדה לשמש תינוקת בת שלושה חודשים ונקל לשער את אי הנוחות הרבה שנגרמה לתובעים בשל אובדן העגלה והצורך להסתפק בעגלה חלופית בלתי נוחה. לפיכך התובעים זכאים לפיצוי העומד על סך בש"ח השווה ל- 220 דולר ארה"ב.

9.         הנתבעת מבקשת לחסות בצילו של סעיף 20 לאמנת וורשה, הקובע כי לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק. דא עקא, נטל הראייה מוטל על המוביל להראות כי לא התרשל, אך הנתבעת לא הביאה כל ראייה לכך שהיא, משמשיה וסוכניה נהגו בכל האמצעים הדרושים למנוע את אובדן העגלה, ואת העיכוב הרב בהגעתה לבסוף ליעדה (מקץ שישה ימים). למעשה, אין בכתב ההגנה של הנתבעת כל הסבר כיצד אבדה העגלה ומדוע נמצאה רק כעבור שישה ימים. גם העובדה שהעמסת העגלה בוצעה על ידי עובדי נמל התעופה אינה משחררת את הנתבעת מאחריותה, שכן לא הוכח כי אובדן העגלה נגרם בעטיים דווקא, ומכל מקום, לענין זה הם בבחינת "משמשיה" של הנתבעת.

10.        אין גם כל הסבר  כיצד אבד המעיל שהיה בעגלה ולנוכח העובדה שהובטח לתובעים עוד בטרם הטיסה כי העגלה תעלה עימם לתא הנוסעים, אין להאשימם על כך שהותירו את המעיל בעגלה. לפי ס' 18 (1) לאמנה, המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של אובדן כבודה או טובין. לא נסתרה גירסת התובעים לפיה נרכש מעיל חלופי תמורת 1,000 כתר (700 ש"ח) (נספח ג' לתביעה) ולפיכך התובעים זכאים להשבת סכום זה.

11.        אני מאמין לתובע מס' 1 שהעיד כי מנכ"ל הנתבעת לא הסכים לאפשר את תיקון העגלה אלא אם ייחתם כתב ויתור של התובעים, לפיכך התובעים זכאים גם לפיצוי בסך 269 ש"ח בגין הנזק לעגלה שחייב רכישת גגון חורף חדש לעגלה (ראה נספח י"א לתביעה).

12.        מאידך, לא שוכנעתי כי הנתבעת היתה חייבת לאפשר את העלאת העגלה בטיסה חזרה לישראל לתוך תא הנוסעים, וממילא לא הוכיחו התובעים את טענתם לפיה הנתבעת היתה אמורה לפטור אותם מתשלום בגין מטען יתר. שלא כמו בטיסה הלוך, בטיסה חזור התובעים כבר היו צריכים להניח כי העגלה תהווה חלק מהמטען הרגיל המועמס לבטן המטוס. כפועל יוצא מכך, אין להטיל על הנתבעת את העלויות הכרוכות בשמירת החבילה הנוספת בתא לשמירת חפצים ואת הוצאות שליחתה לישראל. אני מבין כי התובעים עשו כן כי לא רצו לשלם תוספת בגין מטען ייתר, אולם משלא הוכחה חובתה של הנתבעת להעלות את העגלה לתא הנוסעים, דבר שהיה מאפשר את הטסת החבילה לישראל בלא שתיחשב כמטען ייתר, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי כלשהו בראש נזק זה.

13.        התרשמתי כי אלמלא האופן והסגנון בו נענתה פנייתם של התובעים על ידי מנהל סניף ישראל של הנתבעת, התביעה לא היתה מוגשת כלל והתובעים היו מוחלים על נזקיהם ומסתפקים בהובלת החבילה לישראל על חשבונה של הנתבעת. משזכו ליחס מעליב מנציגי הנתבעת, הם הגישו תביעה בגין מלוא נזקיהם, וגם אם בסופו של יום התברר כי מלכתחילה לא היו זכאים להובלת החבילה לישראל על חשבונה של הנתבעת, הרי שהם זכאים לפיצויים בגין מחדליה האחרים של הנתבעת.

14.        סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 700 ש"ח בגין המעיל שאבד; סך של  269 ש"ח בגין עלות תיקון העגלה;   סך בש"ח השווה ל- 220 דולר ארה"ב כפיצוי בגין עוגמת הנפש עקב האיחור בהובלת העגלה; סך של 1,000 ש"ח בגין הוצאות משפט (לענין זה יש להביא בחשבון את התייצבותם של שני התובעים גם יחד לדיון, ועימם אימה של התובעת מס' 2, שהעידה מטעמם).

15.        המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.